top of page

The day Rabbi Shimon Bar Yohai was Niftar

יום הסתלקותו של רשב"י - רבי שמעון בר יוחאי ע"ה

תניא, ביום ההוא שרבי שמעון היה צריך להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו, נתאספו החברים בבית רבי שמעון. והיו לפניו רבי אלעזר בנו ורבי אבא ושאר החברים, והיה הבית מלא.

 

נשא רבי שמעון עיניו וראה שנתמלא הבית, בכה רבי שמעון ואמר: בזמן אחר שהייתי בחליי היה, לפני רבי פנחס בן יאיר. ועד שבררתי מקומי חיכו לי עד עתה.

 

וכשחזרתי, היתה אש מסובבת לפני ומעולם לא נפסק, ולא היה נכנס אדם אלא ברשות, ועתה אני רואה שנפסק ונתמלא הבית.

 

בעוד שהיו יושבים, פתח רבי שמעון עיניו וראה מה שראה, ואש סיבבה את הבית. יצאו כולם ונשארו רבי אלעזר בנו ורבי אבא, ושאר החברים ישבו מבחוץ.

 

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, צא וראה אם רבי יצחק כאן כי אני ערבתי לו. אמור לו שיסדר דבריו וישב אצלי , אשרי חלקו.

 

עמד רבי שמעון וישב וצחק ושמח, אמר: איפה הם החברים? עמד רבי אלעזר והכניס אותם, וישבו לפניו.

 

נשא רבי שמעון את ידיו והתפלל תפילה והיה שמח ואמר: אלו מהחברים שהיו נמצאים בבית האידרא יזדמנו כאן. יצאו כולם ונשארו רבי אלעזר בנו ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי חייא.

 

בתוך כך, נכנס רבי יצחק. אמר לו רבי שמעון: כמה יפה חלקך, כמה שמחה צריכה להתוסף לך ביום הזה. ישב רבי אבא אחורי כתפיו ורבי אלעזר לפניו.

 

אמר רבי שמעון, הרי עתה הוא עת רצון, ואני רוצה להיכנס בלי בושה לעולם הבא. והנה דברים קדושים שלא גיליתי עד עתה, אני רוצה לגלות לפני השכינה, שלא יאמר שבחסרון נסתלקתי מן העולם. ועד עתה היו נסתרים בלבי ליכנס בהם לעולם הבא. וכך אני מסדר לכם, רבי אבא – יכתוב, ורבי אלעזר בני – ילמוד, ושאר החברים ידובבו בליבם.

 

עמד רבי אבא מאחורי כתפיו, וישב רבי אלעזר בנו לפניו. אמר לו עמוד בני, שהרי אחר יושב במקום ההוא.

עמד רבי אלעזר.

 

נתעטף רבי שמעון וישב פתח ואמר "לא המתים יהללו י-ה, ולא כל יורדי דומה". "לא המתים יהללו י-ה", כך הוא ודאי שהם נקראים "מתים", כי הקב"ה נקרא "חי" , והוא שורה בין אלה הנקראים "חיים" ולא עם אלה הנקראים "מתים". והסיפא (סוף הפסוק) שאומר הכתוב: "ולא כל יורדי דומה", וכל אלה היורדים ל "דומה" - יישארו בגיהינם. שונים הם אלו הנקראים "חיים" אשר הקב"ה רוצה בכבודם.

 

דף רפ"ח ע"א אמר רבי שמעון כמה משונה שעה זו מאדרא, כי באדרא נזדמן הקב"ה ומרכבותיו, ועתה הרי הקב"ה כאן שבא עם הצדיקים האלו שב"גן עדן", מה שלא קרה באדרא.

 

והקב"ה רוצה בכבודם של הצדיקים יותר מכבוד שלו. כמו שכתוב בירבעם, שהיה מקטר ועובד לע"ז והקב"ה האריך לו, וכיון שהושיט ידו כנגד עדו הנביא – נתייבשה ידו, שכתוב, (מלכים א יג) "ותיבש ידו" וגו'. ועל שעבד ע"ז לא כתוב אלא על שהושיט ידו לעדו הנביא. ועתה הקב"ה רוצה בכבוד שלנו וכולם באו עמו.

 

 

אמר, הנה רב המנונא הזקן כאן וסביב לו שבעים צדיקים חקוקים בעטרות, מאירין כל אחד ואחד מזוהר וזיו של עתיקא קדישא הסתום מכל סתימין, והוא בא בשמחה לשמוע אלו הדברים שאני אומר.

 

בעוד שהיה יושב אמר: הנה רבי פנחס בן יאיר כאן, הכינו מקומו. נזדעדעזו החברים שהיו שם ועמדו וישבו בירכתי הבית, ורבי אלעזר ורבי אבא נשארו לפני רבי שמעון.

 

אמר רבי שמעון, באדרא נמצאנו שכל החברים היו אומרים ואני עמהם, עתה אני אומר בלבדי וכולם יקשיבו לדברי עליונים ותחתונים, אשרי חלקי ביום הזה.

 

פתח רבי שמעון ואמר "אני לדודי ועלי תשוקתו". כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נתקשרתי עם הקב"ה, ומשום זה עתה "ועלי תשוקתו", שהוא וכל המחנה הקדושה שלו באו בשמחה לשמוע דברים סתומים והשבח של עתיקא קדישא. דברים סתומים, והוא פרוש ומובדל מהכל, (אבל) לא מובדל (לגמרי), שהרי הכל בו מתדבק (ורוצים לקבל ממנו שפע), והוא מתדבק (ומתלבש) בכולם, והוא (הוא הכולל את) הכל.  

(כאן אומר כמה דברי סוד ואז אומר):

 

ראיתי מה שלא ידעתי כך, ועד עכשיו היה הדבר סתום בלבי, ועתה אני בלבד אעיד לפני המלך הקדוש ולכל אלו צדיקי אמת שבאו לשמוע דברים אלו.

 

לאחר תאור זה של סדרי הלימוד, מגיעים עצם הדברים שאנו מדלגים עליהם כאן, ובסוף הלימוד, כשרשב"י רצה לומר את המילים הבאות: ... חסד ההוא נכנס לקודש הקדשים , שנאמר "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם". עלתה נשמתו למרומים , וכך מסתיים האדרא זוטא:

דף רצ"ו ע"ב: אמר רבי אבא, לא גמר המאור הקדוש לומר "חיים" עד שנשתככו דבריו, ואני כתבתי וחשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי. ולא הרימותי הראש, כי האור היה גדול ולא הייתי יכול להסתכל. בתוך כך נזדעזעתי ושמעתי קול הקורא ואומר "אורך ימים ושנות חיים וכו'" שמעתי אח"כ קול אחר "חיים שאל ממך וכו'".

 

כל אותו היום לא נפסק האש מן הבית ולא היה מי שהגיע אליו, כי לא יכלו מפני שהאור והאש היו סביביו. כל היום ההוא נפלתי על הארץ וגעיתי.

 

אחר שהלכה האש ראיתי את המאור הקדוש , קודש הקדשים, שנסתלק מן העולם , נתעטף ושוכב על ימינו ופניו צוחקות.

 

עמד רבי אלעזר בנו ולקח ידיו ונשק אותן, ואני ליחכתי את העפר שתחת רגליו. רצו החברים לבכות, ולא יכלו לדבר. התחילו החברים בבכיה, ורבי אלעזר בנו נפל שלוש פעמים ולא יכל לפתוח פיו. לאחר מכן, פתח ואמר: אבי אבי , שלושה היו וחזרו להיות אחד. עתה ינודו החיות וציפרים פורחות ומשתקעות בנוקבי הים הגדול, והחברים כולם שותים דם.

עמד רבי חייא על רגליו ואמר, עד עתה היה המאור הקדוש משגיח עלינו , עתה אין הזמן אלא להשתדל בכבודו. עמד רבי אלעזר ורבי אבא ולקחו אותו במיטה של סולם.

 

מי ראה בלבול הדעת של החברים. וכל הבית היה מעלה ריחות. העלו אותו על המיטה, ולא נשתמש בו אלא רבי אלעזר ורבי אבא.

 

באו מכים ובעלי מגינים מכפר צפרי, וגירשו אותם בני מירון, וצעקו בקשרים, שחשבו שלא ייקבר שם.

 

 

אחר שיצאה המיטה היתה עולה באויר ואש היתה לוהטת לפניה. שמעו קול, הכנסו ובואו והתקבצו להילולא של רבי שמעון, "יבוא שלום ינוחו על משכבותם".

 

כשנכנס למערה שמעו קול במערה "זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות", כמה מקטרגים ברקיע נשקטים ביום הזה בשבילך,

 

זהו רבי שמעון שאדונו משתבח בו בכל יום.

 אשרי חלקו למעלה ולמטה, כמה אוצרות עליונים שמורים לו. עליו נאמר "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין.

 

תאנא בההוא יומא דרבי שמעון בעא לאסתלקא מן עלמא והוה מסדר מלוי, אתכנשו חבריא לבי רבי שמעון. והוו קמי רבי אלעזר בריה ורבי אבא ושאר

.חבריא. והוה מליא ביתא

 

זקיף עינוי רבי שמעון וחמא דאתמלי ביתא. בכה רבי שמעון  ואמר: בזמנא אחרא כד הוינא בבי מרעי, הוה רבי פנחס בן יאיר קמאי. ועד דברירנא דוכתאי אוריכו לי עד השתא

 

וכד תבנא אסחר אשא מקמאי ומעלמין לא אתפסק. ולא הוה עאל בר נש אלא ברשותא. והשתא חמינא דאתפסק והא אתמלי ביתא

 

עד דהוו יתבי, פתח עינוי רבי שמעון וחמא מה דחמא, ואסחר אשא בביתא. נפקו כלהו ואשתארו רבי אלעזר בריה ורבי אבא. ושאר חבריא יתבו אבראי

 

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, פוק חזי אי הכא רבי יצחק  דאנא מערבנא ליה. אימא ליה דיסדר מלוי ויתיב לגבאי, זכאה חולקיה

 

קם רבי שמעון ויתיב וחייך וחדי, אמר: אן אנון חבריא? קם רבי אלעזר ואעיל לון ויתבו קמיה

 

זקיף ידוי רבי שמעון ומצלי צלותא והוה חדי ואמר: אנון חבריא דאשתכחו בבי אדרא יזדמנון הכא. נפקו כלהו ואשתארו רבי אלעזר בריה ורבי אבא ורבי יהודה  ורבי יוסי ורבי חייא

 

 

.אדהכי, עאל רבי יצחק. אמר ליה רבי שמעון: כמה יאות חולקך,  כמה חידו בעי לאתוספא לך בהאי יומא. יתיב רבי אבא בתר כתפוי ורבי אלעזר קמיה

 

אמר רבי שמעון הא השתא שעתא דרעותא הוא, ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי. והא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא, בעינא לגלאה קמי שכינתא, דלא יימרון דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא. ועד כען טמירן הוו בלבאי, למיעל בהו לעלמא דאתי. וכך אסדרנא לכו, רבי אבא יכתוב, ורבי אלעזר ברי ילעי, ושאר חברייא ירחשון בלבייהו

 

קם רבי אבא מבתר כתפוי. ויתיב רבי אלעזר בריה קמיה, אמר ליה קום ברי, דהא אחרא יתיב בההוא אתר.

קם רבי אלעזר.

 

אתעטף רבי שמעון, ויתיב. פתח ואמר: (תהלים קטו) "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה". "לא המתים יהללו יה", הכי הוא ודאי, אינון דאקרון מתים, דהא קודשא בריך הוא "חי" אקרי, והוא שארי בין אינון דאקרון "חיים", ולא עם אינון דאקרון "מתים". וסופיה דקרא כתיב, ולא כל יורדי דומה, וכל אינון דנחתין לדומה, בגיהנם ישתארון. שאני אינון דאקרון חיים, דהא קודשא בריך הוא בעי ביקריהון

 

דף רפ"ח ע"א אמר רבי שמעון, כמה שניא שעתא  דא מאדרא. דבאדרא אזדמן קודשא בריך הוא ורתיכוי, והשתא, הא קודשא בריך הוא היכי, ואתי עם אינון צדיקייא דבגנתא דעדן, מה דלא אערעו באדרא

 

 

וקודשא בריך הוא בעי ביקריהון דצדיקייא יתיר מיקרא דיליה, כמה דכתיב בירבעם, דהוה מקטר ומפלח לעבודה זרה, וקודשא בריך הוא אוריך ליה. וכיון דאושיט ידיה לקבלי דעדו נביאה, אתייבש ידיה, דכתיב, (מלכים א יג) "ותיבש ידו" וגו'. ועל דפלח לעבודה זרה לא כתיב, אלא על דאושיט ידיה לעדו נביאה. והשתא קודשא בריך הוא בעי ביקרא דילן, וכלהו אתאן עמיה

 

אמר, הא רב המנונא סבא הכא, וסחרניה ע' צדיקי גליפן בעיטרין, מנהרין כל חד וחד מזיהרא דזיוא דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. והוא אתי למשמע בחדוותא, אלין מלין דאנא אימא

 

עד דהוה יתיב, אמר: הא רבי פנחס בן יאיר הכא. אתקינו דוכתיה. אזדעזעו חברייא דהוו תמן וקמו ויתבו בשיפולי ביתא, ורבי אלעזר ורבי אבא אשתארו קמיה (נ"א עמיה) דרבי שמעון

 

אמר רבי שמעון, באדרא אשתכחנא דכל חברייא הוו אמרי ואנא עמהון -- השתא אימא אנא בלחודאי וכלהו צייתין למלולי, עלאין ותתאין. זכאה חולקי יומא דין

 

פתח רבי שמעון ואמר: שה"ש, ז "אני לדודי ועלי תשוקתו" -- כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא, ובגין כך השתא – "ועלי תשוקתו" -- דהוא וכל סיעתא קדישא דיליה אתו למשמע בחדוה מלין סתימין ושבחא דעתיקא קדישא. סתימא דכל סתימין, פריש ואתפרש מכלא, ולא פריש -- דהא כלא ביה מתדבק, והוא מתדבק בכלא. [והוא] הוא כלא

 

 

 

וחמינא מה דלא ידענא הכי, ועד השתא אסתים בלבאי מלה. והשתא אנא בלחודאי אסהידנא קמי מלכא קדישא, וכל הני זכאי קשוט דאתו למשמע מלין אלין

 

(וההוא נגידו בתר דאתכניש, תמן שריין ליה בההוא יסוד קדישא, כלא חוורא, בגין כך אקרי חסד. וההוא חסד עייל לקדש הקדשים, דכתיב (תהלים קל"ג) כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם)

 

 

דף רצ"ו ע"ב: אמר רבי אבא, לא סיים בוצינא קדישא למימר "חיים", עד דאשתככו מלוי, ואנא כתבנא, סברנא למכתב טפי, ולא שמענא. ולא זקיפנא רישא, דנהורא הוה סגי, ולא הוה יכילנא לאסתכלא. אדהכי אזדעזענא, שמענא קלא דקארי ואמר (משלי ג) "ארך ימים ושנות חיים" וגו'. שמענא קלא אחרא, (תהלים כא) "חיים שאל ממך" וגו'.

 

כל ההוא יומא, לא אפסיק אשא מן ביתא, ולא הוה מאן דמטי לגביה, דלא יכילו דנהורא ואשא הוה בסוחרניה. כל ההוא יומא נפילנא על ארעא, וגעינא

 

בתר דאזיל אשא, חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים, דאסתלק מן עלמא, אתעטף שכיב על ימיניה, ואנפוי חייכין

 

קם רבי אלעזר בריה, ונטיל ידוי ונשיק לון, ואנא לחיכנא עפרא דתחות רגלוי. בעו חברייא למבכי, ולא יכילו למללא. שארו חברייא בבכיה, ורבי אלעזר בריה נפיל תלת זמנין, ולא יכיל למפתח פומיה. לבתר פתח ואמר: אבא אבא. תלת הוו, חד אתחזרו. השתא תנוד חיותא, צפראן טאסין, משתקען בנוקבאן דימא רבא, וחברייא כלהו שתיין דמא.

 

קם רבי חייא על רגלוי ואמר, עד השתא בוצינא קדישא מסתכל (ס"א: משתדל) עלן, השתא לאו הוא עדן, אלא לאשתדלא ביקריה. קם רבי אלעזר ורבי אבא, נטלו ליה בטיקרא דסיקלא

 

 

מאן חמא (ס"א ערעורא וערבוביא) ערבוביא דחברייא, וכל ביתא הוה סליק ריחין סליקו ביה בפורייה, ולא אשתמש ביה, אלא רבי אלעזר ורבי אבא

 

אתו טריקין, ומארי תריסין דכפר צפרי וטרדאן בהו (ס"א דצפרי וטרדיא והוו) בני מרוניא, צווחין בקטירין, דחשיבו דלא יתקבר תמן

 

בתר דנפק פורייא, הוה סליק באוירא. ואשא הוה להיט קמיה, שמעו קלא, עולו ואתו, ואתכנשו להילולא דרבי שמעון, (ישעיה נז) "יבא שלום ינוחו על משכבותם"

 

כד עאל למערתא שמעו קלא במערתא, זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, כמה פטרין ברקיעא משתככין (ס"א ולא משתכחין) ביומא דין בגינך

 

דנא רבי שמעון בן יוחאי, דמאריה משתבח ביה בכל יומא

זכאה חולקיה לעילא ותתא. כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה, עליה אתמר (דניאל יב) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין

 

 

Bar Yohai

בס"ד

 

בַּר יוֹחָאי, נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ

 

בַּר יוֹחַאי,
שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ,
נִמְשַׁחְתָּ מִמִּדַּת הַקֹּדֶשׁ,
נָשָׂאתָ צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ,
חָבוּשׁ עַל רֹאשְׁךָ פְּאֵרֶךָ:

 

בַּר יוֹחָאי,
מוֹשַׁב טוֹב יָשַׁבְתָּ,
יוֹם נַסְתָּ, יוֹם אֲשֶׁר ברחת,
במערת צורים שעמדת
שָׁם קָנִיתָ הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ:

 

בַּר יוֹחָאי,
עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים,
לִמּוּדֵי ה' הֵם לוֹמְדִים,
אוֹר מֻפְלֶא אוֹר הַיְקוֹד הֵם יוֹקְדִים,
הֲלֹא הֵמָּה יוֹרוּךָ מוֹרֶיךָ:

 

בַּר יוֹחָאי,
וְלִשְׂדֵה תַפּוּחִים,
עָלִיתָ לִלְקוֹט בּוֹ מֶרְקָחִים,
סוֹד תּוֹרָה כְּצִיצִים וּפְרָחִים,
נַעֲשֶׂה אָדָם נֶאֱמַר בַּעֲבוּרֶךָ:

 

בַּר יוֹחָאי,
נֶאֱזָרְתָּ בִּגְבוּרָה,
וּבְמִלְחֶמֶת אֵשׁ דַּת הַשַׁעְרָה,
וְחֶרֶב הוֹצֵאתָ מִתַּעְרָהּ,
שָׁלַפְתָּ נֶגֶד צוֹרְרֶיךָ:

בַּר יוֹחָאי,
לִמְקוֹם אַבְנֵי שַׁיִשׁ,
הִגַּעְתָּ לִפְנֵי אַרְיֵה לַיִשׁ,
גַּם גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת עַל עַיִשׁ,
תָּשׁוּר וּמִּי יְשׁוּרֶךָ:

 

בַּר יוֹחָאי,
בְּקֹדֶשׁ הַקָדָשִׁים,
קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים,
שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹד חֲמִישִׁים,
קָשַׁרְתָּ קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ:

 

בַּר יוֹחָאי,
יוּ"ד חָכְמָה קְדוּמָה,
הִשְׁקַפְתָּ לִכְבוֹדוֹ פְנִימָה,
לֵ"ב נְתִיבוֹת רֵאשִׁית תְּרוּמָה,
אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח זִיו, אוֹרֶךָ:

 

בַּר יוֹחָאי,
אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה,
יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ,
תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ,
נַמְתָּ עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ:

 

בַּר יוֹחָאי,
אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ,
אַשְׁרֵי הָעָם הֵם לוֹמְדֶךָ,
וְאַשְׁרֵי הָעוֹמְדִים עַל סוֹדֶךָ,
לְבוּשֵׁי חשֶׁן תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ.

 

bottom of page